אמת, חברות ובניין עדי עד
אצלי חברות היא עניין ארוך טווח. את החברה הקרובה הכי "חדשה" שלי לדוגמה, הכרתי כשנכנסנו לביתנו הנוכחי לפני 26 שנים.
כל הפוסטים בדבורה ווגנר
בין המצרים מתחילים
אני מאוד משתדלת שלא להיכנס לפינות מהן אין לדעת איך אצא. בדרך כלל אלה פינות של דברים שאני לא באמת
געגועים למה שמעולם לא היה
הילדים שיחקו בחוץ כל היום ושתו מים מהצינור בגינה. כל השכנים הכירו והיו טובים זה לזה. האוכל היה טעים יותר,
על מעברי עונות ושינויים גדולים
"קצר פה כל כך האביב", כתב דויד גרוסמן שורה מצמררת שמסכמת את ההבנה שאת הטוב צריך לתפוס כל עוד הוא
על סגולת ההסתגלות
לאורך "שאגת הארי" הרגשתי הכי פריבילגית שאפשר: א. יש לנו ממ"ד ב. רוב הזמן לא היו תינוקות או קשישים בבית
עורכת דתייה
אבקש להקדיש מחשבה להתלבטות מקצועית שלדעתי נוגעת לרבים: עד כמה האמונה הדתית יכולה (צריכה?) להיות נוכחת בעבודה שלי. עבורי כעורכת
קנאה ושמחה
"כאב הקנאה שלי קיבל מזור מסוים כשקראתי פעם תיאוריה מאירת עיניים, שלפיה אדם נוטה לקנא דווקא במישהו שנמצא איתו, לכאורה,
מטוטלת האופנות
רוב ילדינו נולדו בשנות ה-90. הוראות ההפעלה דאז היו כדלקמן: להיות סמכותיים, לצרף אותם למעגל המשפחתי ולא להתייחס לגחמות, לניג'וסים
מתנות קטנות גדולות
בהבנה שלי, מתנה היא מחשבה עם עומק שנועדה ממש לשמח את המקבל. לרוב אני חוששת מפני החמצה, מפני כך שמקבלי
מחקר איכותני
הוזמנתי להעביר סדנת העשרה על מחקר איכותני לצוות המערך הפסיכולוגי-חינוכי של עירייה במרכז הארץ. ההיכון הרגשי אליו נכנסתי כשהגעתי ל"שדה"