כל הפוסטים בדבורה ווגנר

לאורך "שאגת הארי" הרגשתי הכי פריבילגית שאפשר: א. יש לנו ממ"ד ב. רוב הזמן לא היו תינוקות או קשישים בבית

אבקש להקדיש מחשבה להתלבטות מקצועית שלדעתי נוגעת לרבים: עד כמה האמונה הדתית יכולה (צריכה?) להיות נוכחת בעבודה שלי. עבורי כעורכת

"כאב הקנאה שלי קיבל מזור מסוים כשקראתי פעם תיאוריה מאירת עיניים, שלפיה אדם נוטה לקנא דווקא במישהו שנמצא איתו, לכאורה,

רוב ילדינו נולדו בשנות ה-90. הוראות ההפעלה דאז היו כדלקמן: להיות סמכותיים, לצרף אותם למעגל המשפחתי ולא להתייחס לגחמות, לניג'וסים

בהבנה שלי, מתנה היא מחשבה עם עומק שנועדה ממש לשמח את המקבל. לרוב אני חוששת מפני החמצה, מפני כך שמקבלי

הוזמנתי להעביר סדנת העשרה על מחקר איכותני לצוות המערך הפסיכולוגי-חינוכי של עירייה במרכז הארץ. ההיכון הרגשי אליו נכנסתי כשהגעתי ל"שדה"

לאורך שנים, ייתכן ששישה עשורים ואולי יותר, בין כסה לעשור נהג אבי ז"ל לפקוד קברי צדיקים בגליל. בשיאו של  הביקור

"הוא מגיע בשתיים בצהריים, סעודת שבת כבר הסתיימה, ואני שומעת את החריקה של הרכב נכנס לחניה, אפילו שזאת שכונה דתית.

את בר המצווה של בננו הצעיר חגגנו בצמצום שכפתה עלינו תקופת הקורונה. בסעודת השבת ניגש אלינו בעל הבית, ועל פניו