ברכת כהנים – חלק ב'
ברכת כהנים היא טקס שכאילו לקוח מעולם אחר. כיום, בהעדר מקדש, אנו רגילים לאתוס הדמוקרטי שכוננו חז"ל, בו מתקיים
ברכת כהנים היא טקס שכאילו לקוח מעולם אחר. כיום, בהעדר מקדש, אנו רגילים לאתוס הדמוקרטי שכוננו חז"ל, בו מתקיים
אחד הרגעים הקסומים בעיני במהלך תפילת הציבור הוא טקס ברכת כהנים. למרות מוצאי האשכנזי אימצתי את המנהג להכניס מתחת לטלית
עלייה לתורה היתה בעבר עניין של כבוד. ואף שגם כיום ישנם הרואים בכך כבוד, אין זה נושא את אותו מטען
תודעה שרווחת אצל רבים היא שמרחב בית הכנסת והפעילות שבו שייכים בעיקר, אם לא רק, לגברים. נשים לכל היותר מוצבות
אחת הדילמות שחוזרות מדי שנה בחנוכה היא המתח שבין חובת ההדלקה בזמנה ובין הרצון לקיים את המצווה באופן משפחתי,
כשהרמב"ם כתב את 'משנה תורה', הוא לא רק פסק הלכה אלא גם סידר את ההלכה. ולסידור ההלכה יש לעתים
לבי היה נתקף קנאה כשהייתי מתפלל לעתים בשבת בבתי כנסת של עדות המזרח, ועוד יותר מכך, כשהייתי שומע על הנעשה
אנו רגילים שאת חגיגת בר המצווה עושים במהלך תפילת שחרית, ביום שני או חמישי. ואולם, ישנם לא מעט אנשים
את השליש האחרון של הלכות תפילה מקדיש הרמב"ם לשני ריטואלים: קריאה בתורה וברכת כהנים. למי שתופס את ההלכה בצורה
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו בית כנסת שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה", כך פוסק