כל הפוסטים בד"ר דבורה ווגנר

גם אני צפיתי בסדרה המדוברת "מקום שמח". מעבר להנאה הגדולה מהמשחק, מהבימוי ומהתסריט המשובח, הופתעתי מהניכור שחשתי כלפי הדמויות הכל

מה את הכי אוהבת לעשות עם ילדייך? שאלה אותי חברה לפני מספר שנים. מודה שמעולם לפני כן לא חשבתי על

שתיים מכלותיי האהובות ילדו בהפרש של שלושה ימים זו מזו. מעבר לשמחה על הצטרפות שתי נכדות חדשות לשבט, עלו בי

הוזמנתי להעביר סדנת העשרה על מחקר איכותני לצוות המערך הפסיכולוגי-חינוכי של עירייה במרכז הארץ. ההיכון הרגשי אליו נכנסתי כשהגעתי ל"שדה"

סוכות ושמחת תורה תמיד היו מהחגים היותר אהובים אצלנו. הקלילות שאחרי כיפור, ריח ארבעת המינים, מזג האוויר המתמתן, יום הולדת

"שתדעי לך שאני ממש, אבל ממש, מתנגד לליצנות הזאת – לנסוע לאומן לראש השנה! זה כמו עבודה זרה!" אלה היו

נכדים הם כמו סיפור שעבר עריכה. איכשהו סימני השאלה, הקריאה והפיסוק מעצבים את מפת הערכים שההורים (הילדים שלנו) בחרו להעביר