כל הפוסטים בפרופ' אביעד הכהן

עיון במקורותיהם העשירים של המשפט העברי ומורשת ישראל לדורותיה, למן התנ"ך ועד ימינו, מלמד על מקומו החשוב של הבכי. ניתן

ביום מן הימים שאל תלמיד את רבו, הרב יהודה עמיטל, מייסד וראש ישיבת "הר עציון": "הרבה תלמידים בימינו נועצים עם

בדיחה יהודית ישנה מספרת על שני יהודים שישבו על ספסל באחד מגני מוסקבה בשנות השבעים. האחד קרא את ה"פראבדה", עיתון

פרשת "מי מריבה" (במדבר כ) היא אחת הפרשיות העוצמתיות ביותר בתורה. המנהיג הגדול, משה רבנו, מי שהוציא את העם ממצרים,

עולמה של תורת ישראל רצוף מחלוקות. עד כדי כך, שניתן לומר שאחד הסממנים המובהקים ביותר  של יהודי הוא היותו "בעל

חטא המרגלים נצרב בתודעה ההיסטורית היהודית כאחד המאורעות הטראומטיים ביותר בתולדות עם ישראל. פירות הבאושים שלו נאכלים עד ימינו, וביטוי

כפי שהדגישו כמה ממפרשי המקרא (דוגמת הרמב"ן), ובשונה ממנהיגי דורנו, שלעולם אינם נכשלים או מגלים תחושות של חולשה, ייאוש ומורך

בליל השימורים הארוך של חג השבועות, בתי המדרש והאולמות הציבוריים ברחבי הארץ גדושים בלומדים. המראה מרהיב עין: אנשים, נשים וטף,

בנוהג שבעולם הלוויים נתפשים כמין "סוג ב' Second Best ." הכהן הוא הראשון, והלוי נמצא "רק" במקום השני. אבל עיון

צירה המרכזי של פרשת בהר כולל שתי הכרזות מהדהדות, הבאות בזו אחר זו: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ