כל הפוסטים בשלום שרון

בעקבות הטור שפרסמתי בשבוע שעבר על ההבדל בין ספירת העומר במסורת יהדות אתיופיה לבין הספירה במסורת הרבנית, קיבלתי מספר תגובות.

ביום חמישי האחרון, י״ב בסיון, חגגו יהודי אתיופיה את חג השבועות  כפי שנהגו במשך אלפי דורות באתיופיה. עובדה זו מעוררת

מהי משמעותו העמוקה של יום קבלת התורה בעיני התיאולוגיה של יהדות אתיופיה? מהו החידוש שהביאה התורה (האורית) לעולם? נתחיל בסיפור

בשבוע שעבר עסקנו בסוגיית "איסור נגיעה״, ואמרתי שאינני שומר נגיעה אלא נגיעה שומר. לא שיערתי עד כמה הנושא הזה מעסיק

השבוע הוזמנתי לשירות מילואים. במהלכו פגשתי חיילים וחיילות שלא ראיתי זמן רב. המפגש היה מרגש: שמחנו זה בזה. מתוך המפגש

זוג צעיר, רגע לפני חתונתו, פנה אליי בבקשה לא שגרתית: שלא לשבור כוס תחת החופה. הסיבה שהציגו הייתה פשוטה וכנה.

כמי שגדל כילד בכפר באתיופיה, ימי החג נחוו באווירה חגיגית, עטופה שמחה. החג נחוג במאור, בשירה ובריקודים, ותפילות המבוגרים נמשכו

לפני כחודשיים, קיימתי בניו יורק מספר פגישות עם פרופ’ סטיב פיין. באחת מהן סיפרתי לו שבחג חנוכה התארחתי בבית מלון

אהרון כהן ז"ל, איש חינוך דגול ומנהל אולפנת עמליה בירושלים, סיפר סיפור מטלטל: "יפה (עולה חדשה מאתיופיה) הגיעה אליי נסערת:

כיצד התיאולוגיה של יהדות אתיופיה מבינה את מהותו של עמלק, ומה הופך אותו לדמות כה שנואה על הא-ל? חז"ל קבעו